מה שקורה מתחת לאדמה

איך עבר עליכם השבוע?

זה היה שבוע של סוף ושל התחלה גם יחד.

הילדים חזרו לבית הספר.

החופש הגדול נגמר.

וראש השנה כבר מציץ מעבר לפינה.

יש משהו בימים האלה שגורם לכולנו לעשות חשבון:

מה היה.

מה לא הספקנו.

ומה אנחנו רוצים שיקרה אחרת בשנה הבאה.

ובתוך כל החשבונות האלה קיבלתי השבוע הודעה שלא יצאה לי מהראש.

מישהו שקורא את המכתבים שלי כתב לי:

"אני עובד לפי הטיפים שלך בשבועיים האחרונים.

כרגע עדיין ללא פירות לצערי"

והוא ממש לא היחיד ששואל אותי את זה.

בתקופה האחרונה קיבלתי את אותה שאלה בכמה ניסוחים:

מתי כבר אמורים להרגיש שמשהו משתנה?

כמה זמן צריך להמשיך לנסות?

ואיך יודעים שזה בכלל עובד?

זו שאלה טבעית לגמרי.

כשאנחנו משקיעים,

מתאמצים ומנסים לפעול אחרת,

אנחנו רוצים לדעת

שהמאמץ שלנו מוביל לאנשהו.

אבל דווקא הניסוח שלו גרם לי לעצור.

קראתי את המשפט שוב.

לא רק בגלל האכזבה שהרגיש.

גם בגלל מילה אחת:

פירות.

כי פירות הם הדבר האחרון שהעץ נותן.

לפניהם יש אדמה.

שורשים.

גזע שמתחזק.

ענפים חדשים.

עלים.

הרבה מאוד צריך לקרות לפני שרואים פרי אחד.

ובזוגיות, באינטימיות ובתשוקה

אנחנו לפעמים מבקשים מהעץ

לדלג על כל הדרך הזאת.

ניסינו לדבר קצת אחרת.

יזמנו מגע אחר.

התאפקנו לא להגיב כמו תמיד.

ואז אנחנו מסתכלים על הקשר ושואלים:

נו, איפה הפירות?

המלכודת של לוח התוצאות

כמעט בכל תחום בחיים לימדו אותנו למדוד התקדמות.

התחלנו לאכול אחרת?

עולים על המשקל.

התחלנו להתאמן?

סופרים צעדים.

התחלנו לחסוך?

בודקים את החשבון.

התחלנו לעבוד על הזוגיות?

מחכים שמשהו יקרה.

זה נשמע הגיוני.

אבל בקרבה,

עצם הבדיקה יכולה לשנות

את מה שאנחנו מנסים ליצור.

כי כשכל מחווה נבדקת מיד מול השאלה

"האם זה עבד?",

היא כבר לא מרגישה כמו מחווה.

היא מרגישה כמו מבחן.

וכשנכנס מבחן לחדר,

נכנס איתו גם לחץ:

האם היא נפתחה?

האם הוא יזם?

האם היה לנו ערב מוצלח?

האם אנחנו כבר קרובים יותר?

והלחץ הזה הוא בדיוק

מה שעלול לסגור את המקום

שרצינו לפתוח.

זה קצת כמו להשקות שתיל

ואז להוציא אותו מהאדמה בכל ערב

כדי לבדוק אם כבר צמחו לו שורשים.

לפעמים לא רואים דבר,

דווקא מפני שכל מה שחשוב

קורה עדיין מתחת לאדמה.

אם זו הפעם הראשונה שלכם כאן,

ברוכים הבאים 💙

כבר כמה חודשים אנחנו יוצאים יחד למסע

על אהבה, תשוקה, אינטימיות ועונג.

כל מייל עומד בפני עצמו,

אבל יחד הם מתחילים לספר סיפור.

ארבעה סימנים שמשהו כבר זז

גם אם עדיין אין "פירות",

יכול להיות שהשינוי כבר התחיל.

💙 1. התחלתם לזהות את הדפוס האוטומטי שלכם

עוד לפני שהצלחתם להגיב אחרת,

התחלתם לראות מה קורה לכם

כמעט בלי לשים לב:

אתם מזהים שאתם מיד מתגוננים.

שאתם יוזמים מגע רק כשאתם רוצים שיקרה משהו.

שאתם נסגרים עוד לפני שמי שמולכם סיים לדבר.

עצם הזיהוי לא משנה עדיין את הדפוס,

אבל הוא יוצר רגע קטן

שבו אפשר לבחור לא לפעול כרגיל.

וזה כבר השורש הראשון של שינוי.

הרגע שבו נפתחת האפשרות לבחור אחרת.

💙 2. עשיתם תנועה אחת קטנה אחרת

עניתם בטון רך יותר.

נשארתם בשיחה עוד רגע.

נגעתם בלי לצפות להמשך.

אמרתם מה אתם מרגישים במקום להאשים.

זה אולי נראה קטן,

אבל כך דינמיקה מתחילה להשתנות:

לא במהפכה אחת גדולה,

אלא בצעד אחד שלא ממשיך את הריקוד הישן.

💙 3. האכזבה לא הפכה מיד להאשמה

ניסיתם להתקרב וזה לא הסתדר.

אבל במקום לומר

"זה אף פעם לא ישתנה",

עצרתם.

לא האשמתם את עצמכם.

לא האשמתם את מי שלצדכם.

לא הפכתם ערב אחד לפסק דין על כל הזוגיות.

זה שינוי עצום,

גם אם אף אחד מבחוץ לא יכול לראות אותו.

💙 4. חזרתם לנסות

לא מפני שהפעם הקודמת הצליחה.

דווקא אחרי שהיא לא הצליחה.

לא עם פנקס ניקוד

ולא כדי להוכיח משהו,

אלא עם קצת יותר סקרנות.

עצם החזרה היא סימן לכך

שמשהו כבר מצמיח שורשים.

תרגיל קטן לשבוע הקרוב

במקום לשאול בסוף השבוע:

"האם כבר קרה משהו?"

שאלו:

"מה היה השבוע קצת אחרת?"

השאלה הראשונה מחפשת הוכחה.

השנייה עוזרת לנו לזהות תנועה.

ותנועה כמעט תמיד מגיעה לפני תוצאה.

ועכשיו, המתנה שהבטחתי לכם

במכתב הקודם סיפרתי שהכנתי לכם משהו לשנה החדשה.

עכשיו אני יכולה סוף סוף לפתוח אותו.

בראש השנה אנחנו מבטיחים לעצמנו כמעט הכול:

לעשות יותר ספורט.

לאכול פחות סוכר.

להיות סבלניים יותר.

לסדר סוף סוף את מה שאנחנו דוחים.

אבל יש החלטה אחת שכמעט אף פעם לא נכנסת לרשימה:

להרגיש יותר.

להרגיש יותר את עצמנו.

יותר קרובים למי שאנחנו אוהבים.

יותר חיים, סקרנים ונוכחים.

וזה בדיוק מה שהכנתי לכם:

"להרגיש" · עשרת ימי חיבור

התעוררות לשנה טובה.

עשרה ימים של חיבור לעצמנו, לאהבה ולתשוקה.

החל מ־10 בספטמבר ועד ערב יום כיפור יחכה לכם בכל בוקר מייל קצר:

שאלה אחת.

תרגיל אחד של פחות מדקה.

ופגישה קטנה עם משהו

שאולי לא עצרתם להרגיש כבר הרבה זמן.

אין שיעורי בית.

אין מבחן.

אין ציונים ואין לוח תוצאות.

זה מתאים לנשים, לגברים, לזוגות וגם למי שעובר או עוברת את התקופה הזאת לבד.

בסיום תקבלו גם חוברת מסודרת עם כל השאלות והתרגילים, כדי שתוכלו לחזור אליהם מתי שתרצו.

והכול במתנה. בלי שום דבר לקנות.

המסע הזה לא מבטיח לתקן את החיים בעשרה ימים.

הוא מציע משהו אחר:

עשר דקות קטנות שבהן לא תחפשו פירות.

רק תיתנו מקום למה שכבר מתחיל לזוז בתוככם.

להצטרף ל"להרגיש", ללא תשלום

אז אני משאירה אתכם היום עם שאלה:

מה כבר השתנה אצלכם,

אפילו קצת,

שעד עכשיו לא נחשב בעיניכם

כי עדיין לא ראיתם "פירות"?

מוזמנים לכתוב לי.

אני באמת קוראת כל תגובה.

ותמיד עונה,

גם אם לפעמים לוקח לי זמן לענות.

שלכם,

עם הרבה אהבה,

סיגל

וצוות כחול 💙

נ.ב קטן לפני שנפרדים

כשאנחנו רוצים יותר קרבה,

אנחנו שואלים בדרך כלל:

איך מתחילים שיחה?

איך מתחילים ערב?

איך מתחילים מגע?

אבל כמעט אף אחד לא שואל שאלה חשובה לא פחות:

איך מסיימים?

בשבוע הבא אספר לכם

למה הדרך שבה אנחנו מסיימים רגע של קרבה

עשויה להשפיע על הרצון שלנו לחזור אליו.

והמחקר שבדק את זה, מצא משהו שאני ממש לא רוצה שתפספסו.

סוף שבוע נעים 💙