סליחה שחפרתי, אבל... רגע
סליחה שמיד מגיע אחריה "אבל" היא בכלל סליחה? עוד נחזור לזה.
היי, מה שלומכם? אין נושא יותר אקטואלי
בימים האלה, מבקשת סליחה.
יש פגיעות שלא נעלמות אחרי הסליחה. הן פשוט מפסיקות לצעוק ומתחילות לצבור ריבית. ואז מגיע ויכוח קטן על המדיח ופתאום אנחנו שוב בחופשה ההיא באילת ב־2019. "זה בדיוק כמו אז..." "את/ה תמיד..." "גם בפעם ההיא אמרת..."
לא מפני שמישהו מנהל בבית מחלקת גבייה. אלא מפני שפגיעה שלא קיבלה תיקון עוברת לארכיון. ובזוגיות, מתברר, לארכיון יש מנוע חיפוש מצוין.
ואם זו הפעם הראשונה שאתם כאן, ברוכים הבאים 💙
בחודשים האחרונים אני כותבת כאן על אהבה, תשוקה, אינטימיות ועונג. כל מייל עומד בפני עצמו, אבל ביחד הם מתחילים לספר סיפור.
הסליחה שאף אחד לא שמע
אתם מכירים את הרגע הזה.
אחד מכם אומר: "את/ה לא באמת מקשיב/ה לי."
והשני כבר באמצע לבנות כתב הגנה: "זה ממש לא נכון." "אבל גם את/ה..." "הייתי עייפ/ה." "טוב, סליחה. אפשר להמשיך?"
נאמרה סליחה. אבל אף אחד לא הרגיש שקיבל אותה.
עכשיו תשוו אותה לזאת:
"סליחה שלא הקשבתי. הייתי עסוקה בלהתגונן ולא שמעתי כמה לבד הרגשת ומה ההתנהגות שלי עשתה לך."
אין כאן "אבל". אין "גם את/ה". אין הסבר למה בעצם לא הייתה לי ברירה.
יש דבר אחד: ראיתי מה עשיתי. וראיתי מה זה עשה לך.
כי לפעמים אנחנו לא מבטלים את התחושה של האדם שמולנו מפני שלא אכפת לנו.
אנחנו פשוט עסוקים מאוד בלצאת בסדר.
לסליחה יש יותר משפה אחת
רבים מכירים את מודל "חמש שפות האהבה" של גרי צ'פמן. בהמשך פיתח צ'פמן, יחד עם הפסיכולוגית ד"ר ג'ניפר תומאס, מודל נוסף: "חמש שפות הסליחה".
לפי המודל, כשאנחנו נפגעים, לא כולנו זקוקים לאותו הדבר כדי להרגיש שהסליחה כנה.
יכול להיות שתזהו את עצמכם בשפה אחת. ויכול להיות שאתם דו-לשוניים.
גם בסליחה, מתברר, יש אנשים שלא מסתפקים בשפת אם אחת.
1. הבעת חרטה
כך זה נשמע: "אני מצטער/ת על מה שעשיתי ועל הכאב שגרמתי לך."
לא: "סליחה אם נפגעת." המילה "אם" מעבירה את האחריות למי שנפגע.
מי שזו השפה שלו צריך להרגיש שלא רק הבנתם מה קרה. הבנתם את הכאב.
2. לקיחת אחריות
כך זה נשמע: "טעיתי כשעשיתי את זה."
בלי "אבל הייתי עייפ/ה". בלי "אבל גם את/ה..." לפעמים ההסבר נכון. ועדיין, ברגע הזה הוא נשמע כמו ניסיון להפחית אחריות.
יש אנשים שצריכים לשמוע שתי מילים פשוטות: אני טעיתי. בלי נספחים ובלי להגיש מיד תביעה נגדית.
3. תיקון ממשי
כך זה נשמע: "מה אני יכול/ה לעשות כדי לתקן?"
לפעמים התיקון הוא מעשה. לפעמים הוא זמן, שיחה או נוכחות.
במקום לנחש ולקנות פרחים כשהצד השני בכלל צריך שינוי, אפשר פשוט לשאול: "מה יעזור לך להרגיש שאני באמת רוצה לתקן?"
4. שינוי שאפשר להאמין לו
"זה לא יקרה שוב" הוא הבטחה.
"אם אני מתעכב/ת, אתקשר לפני" זו תוכנית. "אם ארגיש שאני עומד/ת להתפרץ, אעצור ואחזור לשיחה בעוד עשר דקות" זו תוכנית. לתוכנית הרבה יותר קל להאמין.
5. בקשת סליחה
כך זה נשמע: "תוכל/י לסלוח לי?"
השאלה הזאת מחזירה את הבחירה למי שנפגע. ולכן צריך להיות מוכנים לשמוע גם: "אני רוצה, אבל עוד לא." "אני צריכ/ה זמן."
אי אפשר לבקש סליחה ובאותה נשימה לקבוע מתי היא צריכה להגיע. סליחה היא בקשה. לא דרישה לסגור את התיק.
ומה השפה שלי?
אצלי זו בעיקר הבעת חרטה.
כשאני נפגעת, אני לא צריכה פיצוי או הבטחה גדולה לעתיד. אני צריכה להרגיש שהאדם שמולי באמת מבין שכאב לי.
משפט כמו: "אני מצטער על מה שעשיתי. אני מבין שזה כאב לך וזה לא היה הוגן כלפייך"
יכול לפתוח אצלי משהו.
לא כדי לפטור את מה שקרה, אלא כדי שלא אשאר לבד עם הכאב.
אבל יש אנשים שזקוקים למשהו אחר לגמרי.
יש מי שצריכים לשמוע "טעיתי". יש מי שצריכים לראות שינוי. ויש מי שזקוקים לשאלה: "מה יעזור לך עכשיו?"
להתנצל, לתקן ולסלוח הם לא אותו הדבר
התנצלות היא מה שאני אומר/ת.
תיקון הוא מה שאני עושה אחר כך.
וסליחה היא מה שיכול להתרחש אצל מי שנפגע. לפעמים כהחלטה. לפעמים כתהליך. ולפעמים לא מיד.
סליחה לא מוחקת את מה שקרה, לא הופכת את הפגיעה לבסדר ולא מחזירה אמון באופן אוטומטי.
אפשר לסלוח ועדיין לבקש שינוי. אפשר לקבל התנצלות ועדיין להזדקק לזמן. ואפשר לאהוב מישהו מאוד ועדיין לא להיות מוכנים לומר: "הכול מאחורינו."
נסו השבוע, ביחד
לא באמצע ויכוח. לא כשהדופק גבוה. בחרו רגע רגוע ושאלו: "כשאני פוגע/ת בך, מה את/ה הכי צריכ/ה לשמוע ממני?" ואז החליפו תפקידים.
ואם אתם עוברים את התקופה הזאת בלי זוגיות, שאלו את עצמכם: "כשפוגעים בי, מה אני צריכ/ה לשמוע כדי להרגיש שראו אותי?"
ועכשיו אני סקרנית: איזו מחמש השפות היא שלכם? 1. חרטה 2. אחריות 3. תיקון 4. שינוי 5. בקשת סליחה תכתבו לי רק מספר. ומי שדו-לשוני, מוזמן לשלוח שניים 😉 אני באמת קוראת כל תגובה ותמיד עונה, גם אם לפעמים לוקח לי קצת זמן. |